סרטה של פאולה רוזנברג "כמו שאת", ששודר אתמול בקשת 12 העביר אותי מסע. ניגשתי לצפייה סקפטית. מה כבר אפשר לחדש לי? אני הרי הכי מודעת. הכי יודעת כל מה שצריך. אני חיה אורח חיים בריא אבל לא בקיצוניות, מנהלת שיח פתוח וכן עם הילדים, נותנת דוגמא אישית לא רעה, אנושית כזו שמנכיחה מורכבויות: עם ספורט ובחירות בריאות בשגרה מחד, אבל גם עם הרבה מקום להכרה בחולשות, והבנה ששוקולד נוזלי הוא באמת לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. מנסה לשמור על איזון נכון בין לדבר על הכל, בלי לעשות עניין.
בדקות הראשונות של הסרט הצלחתי לשמור על הריחוק. נשארתי במקום הזה, שבו אני לא חשה הזדהות עם הדוברות. "אצלי זה אחרת", "עם הילדים שלי זה אחרת". בכל אחת מצאתי את זווית השונוּת – ממני ומהילדים שלי. אפילו התגנבה מעט שיפוטיות. הדוגמאות היו קיצוניות עבורי, הנחתי הנחות על הדוברות, על השיח שהיה אצלן בבית ככל הנראה, על ההורים שלהן שהביאון עד הלום. לי זה לא יקרה.
אבל תוך כדי הצפייה התחילו להתעורר בי הספקות. לאט לאט התחלתי לזהות את עצמי בסיפורים, את האישוז שלי עם האוכל והגוף. התחילו לעלות סימני שאלה – האם באמת אפשר לדייק את המסרים ממקום שכלתני, כשבפנים הדברים כל-כך עמוסי רגשות? רגשות כלפי עצמי וכלפי הילדים. אולי המילים שלי מדודות, אבל מה עם המבטים, כמה אפשר להסתיר אותם? והאם באמת אני יודעת מה המתבגרים שלי חושבים ומרגישים? אני לכאורה עושה מודלינג נכון. חיה בשלום עם עצמי, אוהבת את עצמי גם כשעולה במשקל, לא מסתתרת מאחורי בגדים גדולים ולא נמנעת מבגד-ים, אבל האם באמת הם לא מודעים לבאסה שלי על הקילואים שנדבקו אלי בתקופת הקורונה? או על הסרטים שאני אוכלת, כשאני נכנעת לפרוסת העוגה השנייה. או השלישית.
בחיי שחשבתי שאני עושה הכל נכון. שגם אם אצלי הדברים לא פתורים עד הסוף, לילדים כבר לא אעביר את השריטות. נכון, אני מקפידה לדבר במושגים של בריאות, הנאה מאוכל, בחירות מיטיבות ולא דיאטות, העדפות ולא איסורים או מלחמה. אבל האם הם באמת מאמינים לי? כי אצלי הרי הנושא כל כך לא סבוך, כל כך מלא מורכבויות ומשקעים, והם הרי כל כך חכמים. עם ראיית רנטגן לסאבטקסטים ומחשבות. אז על מי אני עובדת?
את המכה ניצחת לחומת ה"לי זה לא יקרה" נתן הריאיון עם אחת האימהות. אמה של אלה לנדסמן, נערה בת 15 ורקדנית, שסיפרה על הקושי, על הרגשות שמעוררים בה דברים שאמא שלה אומרת. כשדיברה הבת, כעסתי על האם, הנחתי עליה הנחות לא מחמיאות. אילו דברים נוראיים היא אמרה לילדה הנהדרת הזו! ואז את רואה את האמא, והיא כמו כולנו. היא כמוני. מלאת כוונות טובות, מלאת מודעות ואפילו הומור עצמי. ובכנות מרגשת, היא חושפת את המקום הזה שיש בכולנו – הרצון הזה שהילדים שלנו יהיו הכי יפים, הכי מושלמים. והמבט הזה, הקטן, הטיפה מתבאס – כשהם לא. "כשאני מסתכלת מהצד ואני שומעת את עצמי, אני אומרת, איזה דוחה, זה מה שיש לך להגיד?" היא מודה בכנות, "אבל עובדתית אני מתבאסת". הכנות של לדסמן שבתה את ליבי. שם נוצר הקליק הסופי. הייתי שמחה לראות בסרט עוד אימהות. אולי את אלו של הצעירות שהתראיינו. לשמוע את המקום שלהן, את הכוונות הטובות, את המורכבות שהובילה לדברים. בטוחה שגם שם הייתי מגלה שרב המשותף על המבדיל.
גם אני, שיודעת (או חושבת שיודעת) מה נכון להגיד ומה לא, בטוחה שחטאתי באמירות לא בכיוון, באיזה מבט, בהערה סרקסטית שנאמרה לחברה, או לבן-זוג, שלא נועדה לאוזניים הצעירות ואולי הגיעה לשם. ויש כמובן את ההערות שלי על עצמי. כאילו בקטע אירוני מודע לעצמו, אבל האם אני באמת חושבת שזה לא משפיע? מאחורי כל נערה או אישה ששונאת את גופה, או אפילו שסתם היתה מעדיפה שיהיה טיפה שונה – כאן וכאן וכאן – עומדים הורים עם כוונות טובות. הורים שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, שיהיו הגרסה הכי טובה של עצמם, זו שגם תזכה לאהדת הקהל ותמנע לעג, זו שתשיג להם הצלחה ואושר. הבעיה היא שבדרך, בתהליך התיקונים לכל הפגמים (פגמים לכאורה או שלא, זה לא משנה) לעיתים נגרם נזק גדול ועמוק הרבה יותר.
בימי שישי בבוקר אני הולכת לרקוד. כעשרים נשים בסטודיו, רוקדות מול מראות. את המראה האמצעית אני הכי אוהבת, כי היא קצת מרזה. וכשאני נראית לעצמי רזה יותר, אני יותר נהנית לרקוד. כן. האם כשזה המטען שאני מסתובבת איתו, אני באמת יכולה להעביר לילדים שלי את המסרים הנכונים על אהבה עצמית ודימוי גוף?
הסרט של פאולה רוזנברג עזר לי להבין כמה עבודה עוד יש לי לעשות. כמה עבודה יש לכולנו. תודה פאולה על הסרט הזה, הוא ללא ספק צעד משמעותי וחשוב.
וכמה הערות בשולי הדברים:
1. משבצת השידור – מה חלף במוחו של מי שבחר לשבץ את הסרט הזה מול גמר היורו? האם המטרה היתה לסמן וי ולשלוח את הסרט לבית הקברות של אחוזי הצפייה? או שמא שבויים שם עדיין ברמת החייל, בחוסר המודעות המגדרית, לפיה הנושא הוא עניין של אימהות ובנות בלבד (ואותן כמובן לא מעניין כדורגל). אתמהה.
2. עינב בובליל – השימוש בכוכבת הריאליטי לשעבר, שהשילה כחצי ממשקל גופה ומתמודדת עם האתגרים ההוריים שבו עוסק הסרט, חטא למטרה. היא התיישבה על משבצת האישה הרעה, האמא הלא מודעת שעושה את כל הטעויות ואומרת את כל הדברים הלא נכונים לאוזני בתה. לי אישית זה הקפיץ בחזרה את השיפוטיות ואת הריחוק. אולי תרם לרייטינג, פחות למסר העדין של הסרט.
3. משפחת רוזנברג – אחד הרגעים המקסימים בסרט, היה דווקא סצינה לכאורה משנית – הצצה לתוך בית משפחת רוזנברג, תוך שהיא מתייעצת עם בנזוגה ליאון ובנותיה המתבגרות, אם לפרסם את תמונתה בחזייה ותחתונים. השיח הנהדר בין בני המשפחה מראה שפאולה מקיימת את אשר לו היא מטיפה. ושהיא עושה עבודה נהדרת.
4. ובשורה התחתונה – בתכנית צפיתי עם המתבגר (המתבגרת הלכה עם חברים לראות את גמר היורו), היתה לנו שיחה מרתקת תוך כדי ובעקבותיה והוא העלה כמה נקודות שהייתי עיוורת להן. פירוט תוכן השיחה בפרהסיה לא יתקבל בעין יפה, אז רק אספר שבסך הכל, הוא סבור שאני בסדר.