הורות בהחלט יכולה להכניס בך קצת פרופורציות: אחרי עוד סוף שבוע ארוך של חודש יולי עם הילדים, אתה נזכר איך פעם היית סובל מדיכאון יום א' לפני שהיית חוזר לעבודה – וצוחק לעצמך. עבודה? אם אתה יושב במזגן ויש לך קצת פנאי לקפה, או אפילו לבדל של מחשבה עצמאית, ואין לך שני יצורים שתלויים בך נפשית או סתם תלויים על גפיך התחתונות, הרי שלא מדובר בהרבה יותר ממשחק ילדים.
למרבה המזל, קולות החזרה של הקורונה לא יוצרים את הבהלה הגורפת של הסבבים הקודמים, וכך, למרות שלרגע חששתי, לא סגרו לנו את בתי הקולנוע רגע וחצי אחרי שהם נפתחו, ויכולתי לקחת את הילדים לסרט הראשון שלהם. נעמה היא עוד מעט בת 7 ועודד עוד מעט בן 5, ולא הייתי בטוח שהם כשירים לסרט באורך מלא – סרט זו חוויה שיכולה להיות מאוד תובענית עבור ילדים בגילים האלה, משהו שדורש המון סבלנות, וכל הורה שהבטיח אי פעם משהו לילד יודע שלא מדובר אצלם בתכונה חזקה במיוחד.
למרות שידעתי את כל זה עוד לפני הסרט, בחרתי עבורם את ראיה והדרקון האחרון – אולי התובעני מכל סרטי הילדים שרצים כרגע בקולנוע – בעיקר כי נעמה כמהה לגיבורות ממין נקבה, אבל גם קצת כי הוא הבטיח הכי הרבה זמן מזגן (117 דקות, לא כולל בקרובים ופרסומות), ובינינו, מהו סרט ילדים אם לא תירוץ לזמן איכות שלנו עם הנייד.
אחסוך מכם את הביקורת המקצועית שלי (נו, זה סרט שהונדס במעבדות העל המרושעות של דיסני, מה כבר יש לי לחדש בנושא), ורק אציין שגם היום אין תחליף לחוויה הכוללת של הצפייה במסך הגדול. אפילו לפופקורן ולפסק זמן יש טעם יותר טוב באולם החשוך.
אבל גם סרט של דיסני שנמתח קצת יותר מדי (בכל זאת קצת ביקורת) נגמר בסופו של דבר, ובסופו אתה מוצא את עצמך יוצא בחזרה אל העולם האמיתי. הסתכלתי על השעון, ראיתי שהשעה 13:20, פתאום עיכלתי שאני ער כבר שש וחצי שנים בערך, וגם שיש לי בערך עוד שלוש שעות לשרוף לפני שיגיע כוח החילוץ.
לא ידעתי מה לעשות. הכנסתי את הידיים לכיסים, בדרך כלל זה נותן לי עוד קצת זמן לחשוב. גיליתי שם שברי עוגיות שאחד הילדים דחף לשם בערך לפני חודשיים. שום רעיון יצירתי עדיין לא עלה לראש. ואז זה הגיע – גל שאלות של הילדים על העלילה של הסרט, על אמנויות לחימה, על סין, על דרקונים ועל למה הם קיבלו את מיץ הענבים שלהם בכוס ולא בבקבוק. הם כל כך הושפעו מהחוויה הקולנועית שעברו ורצו לסחוט כל פרט מידע שיוכלו, ואני, שרק חיפשתי להעביר שעתיים שקטות במזגן, נאלצתי לעבוד יותר קשה מההוא שעשה את הפיצ' בדיסני לסרט חדש על לוחמות שלא בראש שלהן להינשא. ככה זה, אני שולח את הילדים לסרט דידקטי של דיסני ובסוף אני זה שחוטף את המסר – אין ארוחות חינם.